בגדר בן פקועה ודיניו
הרב מאיר רבי – מלבורן, אוסטרליה


בפשטות, כל דיני בן פקועה מקורם בפסוק אחד, "כל אשר בבהמה תאכלו" דמהכא דורשים שיש היתר לאכול העובר הנמצא במעי שחוטה כשירה וגם מותר לאכול גידו וחלבו וגם דאין בו טריפות.
אכן צ"ב איך מהיתר אכילת ב"פ למדנו דין דבני בניו עד סוף כל הדורות הוין ב"פ.  וכן הדין דב"פ אין בו משום כלאים או רביעה (חולין עד: בבן ט' חי, לרבינו גרשום למסקנה ולרש"י בהה"א, ובבן ח' חי לכו"ע אין בו משום כלאים ונרבע) אין שום הבנה איך מהיתר אכילת ב"פ למדנו דין זה.
וכן יש לתמוה במ"ש הסדרי המשנה, דהפרק פותח (סח.) בדין דחתך מן התחול או מן הכליות דפרה (דבכך היא אינה טריפה) והחתיכות נשארו בתוך הפרה ואח"כ שחט את הפרה, הפרה כשירה באכילה חוץ מאלה החתיכות דהם אסורות מטעם אבר מן החי ואינן מותרות בשחיטת הפרה, משא"כ בהעובר, גם כשהוא מחותך בשעת שחיטת הפרה עדיין הוי כשירה מדין ב"פ.  ותמוה מאד שמובא דין זה כשעדיין לא יודעים כלל מה זה ב"פ כי רק בדף עד. מתחיל לפרש דיני ב"פ.
ועל כרחך דפשיטא לן גם בהתחלת הפרק ללא ידיעת דין ב"פ, דעובר המחובר לאמו מותר ע"י שחיטת אמו  ואין צורך לפסוק או דרשה להתיר המחובר לאמו, דפשיטא דניתר בשחיטתה בלי גילוי מקרא. ואין צורך לדרשה אלא ללמד דגם בעובר מנותק מאמו מותר מטעם חדש. וזו היא דין דב"פ.
אבל ק' דהגם שמדרשה זו לומדים גם דגידו מותר וכו', מ"מ אין שאילת מנה"מ ותירוץ דילפינן מקרא "כל אשר בבהמה תאכלו", אלא בדין דעובר מנותק מאמו ולא בדין חלב, גיד וטריפות.
ומזה נראה דמהדין היחידי שהתורה גילה לנו בב"פ, בו נמצא היסוד לכל דיני ב"פ שממנה נובע ההיתר דגיד, חלב, טריפה, בני בניו, כלאים, רביעה ועוד.
ובראשית הבנת הסוגיא יש לעיין בגמ' בדף עד. דחלב שנתלש מעובר בן ט' חי הנמצא בתוך פרה חי דהיינו שאין בו מטעם או מדין ב"פ, מ"מ אינו חלב ואינו אסור מדין חלב אלא ביציאתו לאויר העולם, לדעת ר' יוחנן, ולדעת ר"ל אינו חלב גם ביציאתו לאויר העולם. ואם העובר אינו אלא בן ח' חי או הוי בן ט' מת אין מחלוקת ומודה ר' יוחנן שאינו חלב (ע' רמב"ם ושו"ע ונ"כ שם).
כלומר דהתורה גילתה בזה דחלב ב"פ מותר לא מטעם שיש היתר מיוחד (וכמו למשל שיש היתר מיוחד לכהנים ללבוש שעטנז בשעת עבודתם) אלא דבעובר אין בו חלב כלל דאיסור חלב אינו אלא בבהמה. וב"פ אינו בהמה אלא נידון כעובר כל ימי חייו.  וכמו"כ אין איסורי אבר מן החי, גיד וטריפות אלא בבהמה ולא בעובר. וכן ברור עפ"ז דאין בב"פ כלאים ורביעה ופשוט כן מדאינו בהמה.
ולכן פשיטא דדין בני בניו כבני פקועה, כי הבן פקועה הוי מין בפני עצמו, ופשיטא דמין מוליד את מינו.
וברד"ה אין לו תקנה (עה:) מבואר דכמו כן אין לעובר סימני שחיטה אלא ביציאתו כבן ט' חי לאויר העולם דהיינו שאינו בהמה ורק לבהמה יש סימני שחיטה. וכן מבואר בגמ' (קג.) בדין דאסורי חלב, טרפה ואבר מן החי חלין בבת אחת להיות חייב על שלשתם באכילה אחת.
ובתוס' (ד"ה דאיסור קג:) כ' וז"ל והשתא ניחא הכא דכולהו בהדי הדדי קאתי, והא דקאמר (בגמ' אוקימתא כדי שיחלו בבת אחת) כשנטרפה אם (באותו רגע) יציאת רובה, הוא הדין נטרפה במעי אמה דלא מחייב משום טריפה עד שיולד, כמו חלב, ולא אתי אלא לאפוקי נטרפה לאחר יציאת רובה. עכ"ל. ומבואר דאין בו שום איסורי בהמה כל עוד הוא בתוך הרחם.
ותוס' שם מפרשים דעת רש"י, וברד"ה איתמר נמי ז"ל דהא חלב השליל מותר דכתיב כל בבהמה תאכלו ואמרינן לרבות את הולד עכ"ל. כלומר אותו פסוק שממנה לומדים ב"פ לומדים גם ילפותא דחלב עובר אינו חלב. אבל ק' דא"א ללמוד ב' דרשות מפסוק א', אלא מוכרח דדין ב"פ ודין דאין לעובר חלב (עד שנולד) הווין דין אחת.
וזה כמו שפירשנו, דמהאי דינא שעובר חתוך באמו הוי ב"פ גילה לנו הפס' דאין היתר ב"פ מטעם שחיטה אלא מטעם דעדיין לא נתחלף להחשב כבהמה הטעונה שחיטה.  וכמו אפרוח, כשעודו בקליפתו הוי שרץ, וברגע א' ביציאתו (ויש אומרים בפתיחת עיניו) נתחלף משרץ לעוף, כמו כן העובר נתחלף לבהמה ביציאתו לאויר העולם כבן ט' חי. ובעודו בגדר עובר אין בו האיסורים הידועים בכל בהמה, כי אינו בהמה ובלשון רש"י עב: בטעם למה שחיטת בן ח' חי הוי שוה לשחיטת בהמה טמאה ואינו נטהר בשחיטתה מטומאת נבילה, והטעם דעדיין לא נכנס לכלל בקר וצאן.
וגילוי התורה הוא דאם נמצא העובר בתוך אם שהיא כשירה באכילה אותו עובר מעולם לא הגיע לכלל בהמה אלא נתפס ועומד בשם עובר כל ימי חייו. ולכן פשיטא דבניו ובני בניו הווין ב"פ דמין מוליד את מינו.
וע' בס' משך חכמה בר"פ וירא (מובא בס' מועדים וזמנים בענין שבועות ואכילת מאכלי חלב) דמפרש שיטת הפסיקתא דהמלאכים שבקרו אאע"ה אכלו בשר ב"פ שבישלו בחלב, ובזה כבר הכירו והסכימו שיש לא"א קדושת ישראל, כי אם לא כן, שחיטתו הוי שחיטת בן נח וא"א לו להגיש בשר שחוטה וא"א להיות לו ב"פ. ולכן אין להמלאכים טענה כנגד נתינת וקבלת התורה לבנ"י כי הם בני בניו דאאע"ה שכבר המלאכים הודו שיש לו קדושת ישראל.
והביאור בדברי המש"ח כנ"ל שב"פ אינו מין בהמה, ולכן בשר ב"פ הוי פרווה ומותר לבשלו בחלב. והגאון רבי משה שטרנבוך ענה לי דאין חולקים בדין זה, "ווער דינגט זאך?"ך
וכן אמר הגאון רבי חיים קנייבסקי דלבשל בשר ב"פ עם חלב הוי "כשר וישר", וכתב לי בתשובה דבפעם ראשונה שאוכלים בשר ב"פ שמבושל בחלב שיקח פרי חדש לברך עליו שהחיינו ויכוון גם על אכילה זו.





בן פקועה א''צ שחיטה מהתורה, אבל מדרבנן צריך כל דיני שחיטה משום מראית עין.
ודנו הפוסקים למה לא נעשה עדרי בני פקועה להנצל מטריפות ולא יצטרכו בודק פנים וחוץ ובדיקת הכרסים, ולא נצטרך לסמוך על רוב שהרי היום אין בודקים כל הטריפות, וסומכים על רוב שהוא רק בדיעבד, ולפי כמה שיטת מהאחרונים גם אין בהם איסור בשר בחלב.
וכתב במשנה הלכות (חט"ז סי' קל) שאלקים עשה את האדם ישר, וכל המוסיף גורע, וצדיק באמונתו יחיה כן קבלנו מאבותינו, וכן בשבט הלוי (ח"ח סי' קעח) השיב שאין כהיום חששות בשחיטה יותר מאשר בדורות הקודמים, ואם הם לא תקנו זאת אין לנו לחדש דבר זה, ושנית שזה רצון הבורא ב"ה שינהוג שחיטה מן התורה ושינהגו בה על פי הלכה, ויש מצוה שאדם יפריש עצמו מחשש איסור, והכל היא בגדר מצוה, וחלילה להרהר על המסורה שלנו שאפשר לנו להעמיד דת כפי הנמסר מדור דור. ובחשוקי חמד בכורות ו: ככתב שאנו מפקיעים עצמנו ממצות שחיטה דאו'. ראה עוד בשו''ת בנין אב (ח''ד סי' לט) דיש לחשוש שמא יתערב בהמה רגילה ובהמה הבא על ב''פ לולד אין תקנה, ובפרט שהיום הרביה היא ע''י הפריה יש יותר חששות.
לטענות אלו צ"ל קודם כל שר' האי גאון ואביו ר' שרירא גאון גדלו עדרי ב"פ והגיש אותם בקנופיא בחופות, ור' חיים קניעבסקי שליט"א כתב לי דכן עבדו כדי שאנשים ידעו בדיני ב"פ.
חוץ מזה חז"ל לא גזרו שום גזירה שלא לגדל עדרי ב"פ ולא גזרו להרגם קודם שמגיעים לבגרות הגם שיש בעיה רציני דחצי ב"פ א"א לשחטו. אע"פ שכן גזרו כעין זה בקדשים.
ולגבי גזירת מ"ע ברור בשו"ע ובפוסקים דאין שום גזירה כל דיש סימן בם. והגם דבגמ' משמע דחייב להיות סימן בגוף הבהמה וגם משעת לידתו, מ"מ הרמ"א מוסיף "או שיש בו שום שאר דבר תמוה" ובפליתי, שמקורו מהנהגת הגאונים.
ברור שחז"ל במקום לסתום כל אפשריות לגדל עדרי ולאכול ב"פ הבטיחו שישאר בהרווחה סיכוים רבים וקלים לגדל ולאכול ב"פ
וגם לשיטת הרם דבבן ט' חי יש איסור דאורייתא בחלבו ומשמע דכן הוא בגידו, מ"מ בבן ח' חי מודה שאין בו שום איסורים כלל.
וע' בסימן טו' דבבן ח' חי הנולד א"א לשחטו גם אם חי לח' ימים. ורק בספק בן ח' יש בירור אם חי לח' ימים. דח' ימים ביחד אם הרוב דרוב ילדות בני ט' הוי בירור דהוי בהמה מעלייתא. משא"כ כשידוע דהוי בן ח' אינו בהמה כלל וכמבואר במשנה וברש"י עב: דבן ח' אין במינו שחיטה ושחיטתו הוי כשחיטת סוס, דאינו בכלל בקר וצאן. ע' רם שא"הטומאות ב:ו "אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה לפי שאין למינו שחיטה"
ועוד היום אפשר לברר ע"י ,DNA. קודם כל לברר בהחלט כל בהמה ובהמה וכל חתיכה וחתיכה לדעת מאיזה בהמה באה, ועוד יותר אפשר לברר בהחלט הוריו דכל בהמה ובהמה, דהיינו בירור החלתי דהורי בהמה זו שניהם הוין ב"פ.